השפה המדוברות והשפה הכתובה – כמו שני אברים שונים של האדם
השפה המדוברת והשפה הכתובה שונות זו מזו באופן ניכר. אם נשווה אותן לגוף האדם, הן שתיהן אברים חשובים לאדם, וכל אחד מהאברים שונה זה מזה וגם תורם לו באופן אחר לגמרי. האם נוכל להגיד שידיים חשובות יותר מרגליים או ההיפך ? הדבר ניתן, אך הויכוח על כך הוא עקר. לכל אדם ברור שרגליו וידיו חשובות לו מאוד עבור קיומו האנושי והתפקוד היומיומי שלו.
השפה הכתובה במאה ה-21 – ממש כמו אבר מגופנו
יתרה מזו, במאה ה-21 ניתן לומר שהשפה הכתובה היא ממש חלק בלתי נפרד מגוף חיינו. בעידן הדיגיטלי, עם הסמאטרפון והאייפד, השאלה היא לא האם אנו כותבים בחיינו, אלא כמה אנו כותבים ומתי. אפילו אדם שלא כותב בכלל בעיסוקו משתמש במסרונים ובצ'אטים בתקשורת היום-יומית שלו. במילים אחרות, התרבות שלנו, והדבר נכון גם לגבי תרבויות אחרות מתרבות המערב, כמו התרבות במזרח הקרוב או במזרח הרחוק ביבשת אמריקה וגם ביבשת אפריקה, התרבות היא כבר לגמרי לא אורלית בלבד. כל תרבות, כשהיא עוברת לעולם הטכנולוגי, בין אם בהדרגתיות או במהירות, משתמשת בכתיבה כתקשורת הבסיסית בו.
השפה הכתובה בעידן הטכנולוגי
השפה הכתובה משרתת את העולם הטכנולוגי כפי שהדיבור שירת את העולם התעשייתי או העולם החקלאי שלפניו. זאת ועוד, הדואליות בשימוש בשפה מדוברת מלידה ומינקות ובשפה כתובה מגיל צעיר נכונה בכל הגילאים ובכל השכלה או ידע, בניגוד לזמנים עברו, שבהם ידע בכתיבה היה נחלתם של אנשים משכילים או ידענים במיוחד.
לכן, דווקא הופתעתי במיוחד כשחוויתי את הכשל הזה במעבר בין שפה כתובה לשפה מדוברת שגרמה לו דווקא אישה משכילה, ליתר דיוק מרצה באוניברסיטה, שהרצתה בסינמטק על סרט שהוקרן בו. ההרצאה שלה נועדה להרחיב את היריעה בנוגע לסרט שהוקרן. התוצאה – בשל הצורה המשמימה שבה הרצתה את הדברים, הפכה ההרצאה שלה לרקע חיוור לסרט.
חשוב לי לומר כי מאחר שכוונתי אינה לפגוע במרצה זו, אלא לציין את התופעה של המעבר משפה כתובה לשפה מדוברות כפי שהיא, אני בוחרת שלא לציין את שמה, אלא רק להראות את הכשלים שלה במעבר מההרצאה הכתובה שלה להרצאה המדוברת ולהסביר את השפעתם עליי, כצופה.
הקשר של השפה הכתובה לידע ולהשכלה
לכאורה, ניתן היה לצפות כי כאישה משכילה, שלה השפה היא כלי עבודה, בפרט במדעי הרוח שבהם היא משמשת כחוקרת, תהיה מודעת להבדל שבין השפה המדוברת לשפה הכתובה, אך לא כך היה הדבר. המרצה עשתה את כל הטעויות האפשריות במעבר מכתיבה לדיבור, והנה אני מפרטת אותן:
6 טעויות בהצגה בפני קהל:
- המרצה ישבה בכורסה. הפתרון: היה עליה לעמוד על רגליה ולהתייצב מול הקהל.
- המרצה קראה מדפים כתובים שהיו בחיקה.הפתרון: היה עליה להסתכל בפני האנשים ולדבר אל הקהל באופן ישיר.
- המרצה השתמשה בשפה גבוהה ואקדמית מדיי.הפתרון: היה עליה לדבר בשפה שווה לכל נפש. בסופו של דבר, היא הגיעה לסרט. סרט משקף תרבות פנאי, שבה אנחנו פושטים את המחלצות שלנו ומשחררים העניבה.
- המרצה לא חזרה על רעיונות או על מלות מפתח.הפתרון: היה עליה לחזור על רעיונות חשובים.
- המרצה לא הראתה כל התלהבות או רגש בדבריה וקראה את הנאמר באופן יבש מן הכתוב.הפתרון: היה עליה לשדר התהלבות או עלייה בטון הדיבור, גם אם הן מלאכותיות, כדי ליצור עניין בקרב השומעים.
- המרצה השתמשה מעט מדיי בלשון "אנחנו" ודיברה בעיקר בלשון "אני".הפתרון: היה עליה להשתמש בלשון "אנחנו" כדי להציג בשפה, גם אם לא התכוונה לכך באמת, תקשורת עם הקהל.
התוצאה: המרצה לא יצרה בכלל קשר עם הקהל. התקשורת שלה הייתה בעיקר עם עצמה.
כללי "אל תעשה" להצגה בפני קהל מהרצאה כתובה
במעבר מהכתיבה לדיבור, אל תעשו את הדברים הבאים:
- אל תקראו מהמצגת. גם אם נדמה שלכם שאתם לא זוכרים את הכול או לא מדייקים בדברכם, זו טעות. עדיף שתאמרו פחות מידע ותציגו אותו באופן ספונטני מאשר שתקראו מהמצגת. כפי שאמר לי פעם מישהו, ומאז אימצתי את הטיפ הזה בחום: " הצופים שלך לא יודעים מה יש במצגת.
- אל תשבו במהלך הרצאה. נכון, זה לא תמיד נוח, אבל מרצה שיושב עבמהלך ההרצאה, שלא לומר יושב על כורסה במהך הרצאה, כפי שעשתה הגברת, נכנס, אם הוא רוצה או לא, לאזור הנוחות שלו או שמא לומר לאזור השעמום של הקהל. ישיבה ובטח לא ישיבה בכורסה, גורמת לך להיות נינוח מדיי ולא זקוף. הקהל שלך צריך שתעורר אותו, שתמריץ אותו, שתלהיב אותו. את זה אי אפשר לעשות כשאתה ישוב.
- במהלך שיחה, או תקשורת מדוברת, כולנו מתקרבים יותר לשפת הדיבור. גם אם הרעיונות שלנו מורכבים ואף אקדמיים, כשאנחנו אומרים אותם בטח לקהל שהוא במוד של פנאי, עלינו לפשט אותם, להוריד אותם מעט אל העם. אפשר להשתמש במונחים אקדמיים או במלים גבוהות כדי לא לדרדר את השיח או להוריד את רמתו, אבל אפשר לתבל את המילים הגבוהות במחוות, בביטויי סלנג בשפה ששווה לכל נפש, לדעת לעבור בגמישות בין משלבי השפה.
- אנחנו יכולים להשתמש במונחים מקצועיים ואקדמיים. אבל הכלל לכך פשוט: אם אנחנו מעריכים, שרק חלק קטן מהקה שלנו, ואולי אפילו רק 5% שולטים במונחים, עלינו להשתמש במלים אחרות. לא קשה לאדם מומחה או בעל ידע לפרש את המונחים המקצועיים שלו במלים אחרות; לעומת זאת, הכי קל להשתמש במלים מקצועיות גבוהות. הכי קל להרחיק בני אדם או קהל פוטנציאלי בעזרת מלים גבוהות או נדירות. אנשים רבים מפרשים את השימוש בהם כהתנשאות ואז קל לעבור לרגשי נחיתות או לרגשות שליליים, שחוסמים לגמרי את הנגישות שלי ואת הפתיחות שלי לרעיונות של הצד השני.
גמישות היא שם המשחק במעבר בין שפה כתובה לבין שפה מדוברת
כמו שאנחנו יודעים לזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה בעזרת השלט, כך אנו לדעת לזפזפ בין שפה מדוברת לבין שפה כתובה. כך אנחנו עושים כל הזמן: מזפזפים: עוברים מסוג אחד של תקשורת לסוג אחר, ולפעמים גם בו-זמנית: מדברים בטלפון ובאותה עת גם כותבים מסרון קצר ולפעמים גם מביטים במסך המחשב כדי לראות מה מצב הצ'אט שלנו. כשאנחנו מדברים ובפרט כשאנחנו מרצים, כלומר, מעניקים כמות רבה של ידע לקהל שאינו חולק איתנו את המומחיות שלנו, עלינו תמיד לדבר בשפתו:
חזרו על רעיונות ועל מלים מהמצגת, פרשו אותה, תנו מעצמכם ותנו לקהל להרגיש שאתם איתו.
עוד מאמרים בנושא כתיבה:
