לפני מספר ימים, צפיתי בסרט "אבלים" אשר הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה. את הפוסט הזה בחרתי לכתוב כדי לשתף אתכם בתובנות שלי מהסרט המרשים "אבלים"– תוך שימת דגש על הקשר בינו לבין הנעשה במגוון רחב של ארגונים בכל הנוגע לתקשורת הפנים-ארגונית.
ראשית, כמה מלים על הסרט. הסרט "אבלים" הוא סרט איראני, העוסק בזוג איראני חירש-אילם המארח בביתו את אחותה של האישה, את בעלה ואת בנה. הסרט מתחיל במריבה בין בני הזוג המתארחים. מן ההקשר אנו מבינים, כי בני הזוג המתארחים עזבו במריבה את הבית ושמו פעמיהם לכיוון ביתם הנמצא בטהרן, ואילו בנם נותר בביתם של המארחים. במהלך הנסיעה שהחלה בכעס מקפחים בני הזוג, הורי הילד, את חייהם בתאונת דרכים קשה.
תקשורת עם קול ובלעדיו
לאחר מכן, למעשה מתרחש הסרט כולו במכוניתם של המארחים, במהלך נסיעתם הדחופה מביתם מביתם לטהרן לאחר שקיבלו את הידיעה המרה על מות גיסם וגיסתם. במהלך הנסיעה במכוניתם הם עוברים בדרך ארוכה, מפותלת, מסוכנת ויפיפייה, כשהם מדברים ביניהם בשפת הסימנים, וילדם של בני הזוג שנהרגו יושב מאחור. איש לא סיפר לילד במפורש כי הוריו נהרגו, ובמהלך כל הנסיעה שלהם הם מתלבטים ביניהם האם לאמצו לאחר הטרגדיה או לאו. כל הסרט עוסק הלכה למעשה בתקשורת: בתקשורת שבין שני בני הזוג שנהרגו, בתקשורת שבין שני בני הזוג המארחים, בקשיים שלהם כחירשים-אילמים בתקשורת עם הסביבה ועקב כך בתקשורת העתידית שלהם עם האחיין שנהפך בן לילה ליתום מהוריו ובעל כורחו למד את התקשורת של חרשים-אילמים.
מה למדתי מהסרט "אבלים" על תקשורת בין אישית ?
1. יש גם תקשורת בין אישית אחרת.
ערוץ התקשורת המרכזי שלנו בבית ובמקום העבודה הוא שפת הדיבור. פירושו של דבר, שבתקשורת הבין-אישית יש עליונות ברורה לאנשים שומעים. הגם שרשת האינטרנט סייעה לפתור חלק מהבעיות לאנשים הלוקים בשמיעתם, וגם הפקסים לפני כן, הרי שעדיין החירשים-אילמים נותרים מעט מאחור מבחינת יכולות התקשורת שלהם. למשל, הרבה פעמים כשאני מלמדת יוגה מתרגלת אותה, אני חושבת לעצמי: איך הייתה מישהי חירשת יכולה לתרגל בשיעור הזה ? חלק גדול מהתקשורת הוא במהלך פעילות גופנית, כשחלקי הגוף עובדים ולעתים מסתירים את הפנים. לנו, השומעים, קשה להתרגל לעובדה שאנחנו צריכים לשבת בצורה ברורה ולתת לחירש או לאילם לקרוא בנחת את השפתיים שלנו כדי שיוכל להבין מה אנחנו מדברים. החשיפה לאנשים חירשים-אילמים במשך סרט שלם לימדה אותי שכדאי לגלות סובלנות כלפי נכות זו ולהבין שאפשר לתקשר גם בשילוב עם כתיבה או קריאת שפתיים, לא רק ברמת הססמה של נגישות. אני רוצה לספר לכם שהיה לי נועץ חירש-אילם, סופר במקצועו, שעמו הצלחתי לתקשר באופן מלא במהלך הייעוץ האישי שקיימנו ביננו, אבל לו הייתה מודעות גבוהה לחירשות שלו וגם רצון עז להשתלב בחברת השומעים. הוא גם שיתף אותי שהמאמץ לקרוא שפתיים הוא כל כך מאמץ וזולל אנרגיה מבחינתו, שהוא במשך שנים הולך לישון בשעה מוקדמת מאוד כדי לאגור כוחות ליום החדש. אנחנו צריכים לזכור שהמאמץ הגדול הוא של לקויי השמיעה ולא שלנו. אנחנו צריכים לזכור שרק אם נוותר על ההרגלים והדעות הקדומות – או אז נרוויח בני שיח יוצאי דופן, עם רגישות רבה לזולת.
2. בקבלת השונה יש גם רווח לעולם השומע.
הדילמה של הזוג האם לאמץ את אחיינם נבעה גם מהתחושה כי גידולו יזכיר להם את הנכות שלהם ללא הרף, שהרי הוא שומע והם לא. דילמה זו מנעה מהם להחליט בנושא ולהעניק לילד הבודד, שאיבד ביום אחד את הוריו, את אהבתם. גם לבעל הלקות קשה לקבל את הנכות שלו ולחיות אתה בשלום. גם לו או לה קשה כשהיא טופחת על פניו ללא הרף. כאן אנו חוזרים שוב לאותה המשוואה – אם החברה תקבל את הנכות ותשכיל לשלב בתוכה את לקויי השמיעה, גם הם יקבלו את עצמם. הסרט "אבלים" ממחיש כי לו היו בני הזוג מקבלים את עצמם ואת נכותם, היה היתום המשתייך לחברה השומעת מרוויח בית חם ואהבה במקום זוג הורים שאבדו לו בן לילה.
3. העדר מודעות לתקשורת בין-אישית לא אומר שהיא לא קיימת
הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לערוצי תקשורת מסוימים, או לתקשורת המתרחשת מתחת לאפינו. אם נחשוב על הארגון, אנחנו כמנהלים, לא תמיד מודעים לכוחה של התקשורת היומיומית עם העובד, למסר שהעברנו בשיחה טכנית כביכול, בשמועות שמתרוצצות בארגון מתחת לאפינו ושאנו כמנהלים גרמנו להם מבלי משים וכהנה וכהנה.
חוסר מודעות זה בולט בפרט, כשאנו מוצפים ברגשות שכן זהו בדיוק המצב שבו משתבשת הראייה האובייקטיבית שלנו את המציאות. בדיוק על זה מדבר הבודהיזם, למשל, שמתייחס לערפול תפיסת המציאות. בסרט "אבלים" הזוג החירש-אילם היה עמוס רגשות: אבל על המוות הפתאומי של הגיס והגיסה, רגשות האשם על אי-מניעת התאונה של בני הזוג, הבלבול ואי הוודאות נוכח המצב החדש שנוצר בן לילה וטרף את חייהם וכלה בכעס שחשו כלפי המנוחים על כך שהשאירו להם את ילדם מלכתחילה. אולם העדר המודעות לנוכחותו של הילד בשל סערת הרגשות העזה שחוו מנע מבני הזוג החירשים-אילמים להיות מודעים לעובדה הפשוטה שהילד הבין כל מילה מדבריהם. הוא הבין כי הוריו נהרגו; הוא הבין כי הם חוששים מאוד מנוכחותו אצלם, וכי יחסם אליו מסויג. כך שגם אם נמנעו לספר לו על מות הוריו באופן יזום, הרי שלא רק שהם גורמים לו לקבל את הבשורה באופן אקראי כביכול, דרך קריאת שפתיהם, כי אם גם הם גורמים לו להבין כי הוא אינו רצוי בביתם. זו תחושה נוראית עבור ילד שאיבד את הוריו, והוא בודד בעולם.
השפעת הלחץ של המנהל על התקשורת הפנים ארגונית עם העובדים
אם נתרגם את התסריט הזה לסיטואציות דומות המתרחשות בארגון, נגיע בנקל למסקנה כי אנו נתקלים במצבים דומים בארגון חדשות לבקרים, גם אם לא בעוצמה דומה. כך למשל אנחנו נפגעים מאנשים קרובים בארגון, כועסים עליהם, מפתחים רגשות אשם או הלקאה עצמית כלפיהם ובעיקר חשים אי- וודאות כלפי היחסים איתם וכלפי הרגשות שלנו כלפיהם. הסביבה חשה בכך, בדיוק כמו הילד שישב מאחור וקרא את שפתותיהם של החירשים-אילמים. היעדר המודעות שלנו למסרים התקשורתיים שאנו מעבירים, באופן מילולי ולא מילולי כאחד, עלול להיות הרסני ליחסים בארגון. עובדים חשים בלחץ של מנהל או במסרים סמויים שהוא משדר למנהל אחר או לעמית שלהם בנוכחותם. העובדה שהמנהל אינו מודע לכך מחמירה את המצב, בדיוק כפי שהילד שהבין שמשהו נורא קרה, ושהוריו נעלמו לפתע פתאום, יושב מאחור וקורא את שפתותיהם של דודו ודודתו. העובדה שהתקשורת היא לא ישירה, או שמנסים להעלים אותה ממנו, רק מחמירה את רגשות הפחד, החרדה והכאב שלו מסיטואציה נתונה. הייתי עדה למקרים רבים שחרושת שמועות ותחושות קשות של עובדים החלו בדיוק משום שהמנהלים שלהם ניסו להעלים מהם מסרים. סליחה על הסקסיזם, אבל אצל נשים מנהלות חוויתי פחות את העלמת המסרים בעידן של משבר בארגון. מנהלות יודעות לטפל בתקשורת במצבי משבר הרבה יותר טוב ממנהלים. הן יודעות לשתף, להכיל ולשמוע דעות או חוויות של עובדים או עמיתים מבלי לחשוש להסלמה של המצב. להיפך. גם מנהלים ששולטים ברזי התקשורת יודעים זאת. מנהלים יודעים זאת – כפי שאמרה לי השבוע מנהלת טובה: "כשקורה משהו, אני אורזת את עצמי". "אני מתעשתת, לוקחת לעצמי כמה דקות ורק אחר כך ניגשת לעובדים. קודם כול אני מטפלת בעצמי, גם אם חל משבר שהפתרון לו הוא מיידי. אם לא אעשה כן ואשדר קצת לחץ לעובדים, זה יפגע בהם יותר."
4. האתגר הגדול של התקשורת הבין אישית הוא אי הוודאות.
הסרט כולו מדבר על אי וודאות ומסתיים בו (בכל זאת, אני לא רוצה להשבית את שמחתם של מי שרוצים לצפות בו). אנחנו חיים בעידן של אי וודאות פוליטית, כלכלית ותעסוקתית. לכן נשאלת השאלה – איך לתקשר בעידן של אי- הוודאות? עד כמה אני יכול להתכונן אליו, ואילו מיומנויות אני צריך לרכוש כשהוודאות מתרסקת לנגד עינינו חדשות לבקרים בתחומי חיינו השונים ? מה שמלמד הסרט על אי ודאות שדווקא העדר התקשורת הישירה פוגע בתחושות של הסובבים, במקרה זה של הילד ולא תורם לו. כשאנחנו מדברים על אנשים מבוגרים, בארגונים, הרי שהם חזקים מספיק לשאת ידיעה קשה ואפילו מרה. אבל הנזק שנגרם להם כשמנסים ללא תוחלת להסתיר מהם את המצב העגום הוא חמור פי כמה.
5. איזון רגשי בתקשורת הבין-אישית
פרט לכך, יש לרכוש כלים לאיזון הרגשי שלנו. (נושא נרחב שאעסוק בו פעם אחרת). בני הזוג היו כה עסוקים בעצמם, עד שהם למעשה לא התייחסו לאי-הוודאות שנוצרה בחייו של הילד. אם נשליך זאת על הארגון: כל מנהל ארגון חייב לשאול את עצמו: מהי האחריות שלי כלפי עצמי ומהי האחריות שלי כלפי הסביבה ? כיצד אני מתפקד עם העובדים שלי כשגם אני נמצא בסכנת פיטורין, בעת צמצום היקפו של פרויקט או אפילו בעת ביטולו. איך אני יוצר אי של וודאות בעידן כאוטי ? כמנהלים, אנחנו נתקלים בדילמות אלה בעוצמה זו או אחרת. המשרעת שלה משתנה, אך לא המהות. חשוב לנו להבין, כי רגשות חרדה או אי ודאות בארגון פוגעות מאוד בתפקוד השוטף של העובדים וגם המנהלים ובאפקטיביות של הארגון כולו.
לסיכום, מי שאוהב אנשים ולא פחות מכך את התקשורת בין האנשים, סרטים איטיים עם צילומי טבע יפיפיים וגם מוכן להתמודד עם עצב בקולנוע מוזמן לצפות בסרט "אבלים". בכל מקרה, אתם יכולים לראות כי ”הפוסל במומו פוסל". גם אני נסחפתי בפוסט זה וגיליתי רגשות – של התרגשות, של אמפתיה, של הזדהות ומה לא. אני משתדלת להיות מודעת להם, אבל לא תמיד מצליחה. בכל מקרה, קל לנו להיות מודעים לרגשות חיוביים ולא לשליליים. הסרט "אבלים" עורר בי רגשות חיוביים לא רק בשל החוויה האסתטית והרגשית שעברתי אלא בעיקר בשל התובנות החשובות והמרתקות שקיבלתי בנוגע לתקשורת בין אישית בעת משבר ובעת טורנדו רגשי אמיתי, שהוא רלוונטי בעבודה ובארגון כמו גם בחיינו האישיים.
עוד מאמרים על תקשורת בין אישית בארגון:
